ללמוד מתורה עתיקה

בחברה בת זמננו רבות ממצוות התורה חדלו להיות רלוונטיות. פוסקי ההלכה נקטו שתי דרכים הפוכות להתמודד עם כך

שבע: רעיונות כלכליים וחברתיים בהשראת שנת השמיטה

אהרן אריאל לביא

כתר – המכון לכלכלה על פי התורה, תשפ"ב | 207 עמ'

הדת היהודית ידועה בהלכותיה. זו איננה דת של אמונה בלבד אלא של מצוות. של חוקים, של ביצוע, של מימוש. המצוות המתוארות בתורה נוגעות בכל פרט ופרט בחיי האדם, או לפחות נגעו בו – באדם של העת העתיקה, עובד אדמה המייצר את צרכיו במו ידיו. התורה עיצבה את אישיותו ואת חייו: הוא הפריש מתבואתו בעבור נזקקים ובעבור המקדש, הוא הקריב קורבנות, הוא ריסן את פועלו מדי שבת בשבתו. אלא שמכל אלה לא נותר הרבה. בית המקדש נחרב, רוב בני האדם אינם אנשי כפיים, ואך כשני אחוזים מן החברה עובדים עבודת אדמה. המציאות החומרית השתנתה לבלתי הכר, ואף המציאות החברתית. משהו מהותי מאוד השתנה. ממילא, רוב מצוות התורה אינן רלבנטיות עוד לאדם בן זמננו. השאלה היא אם עובדה זו צריכה להטריד אותנו, והשאלה הקשה יותר היא אם אנו מצווים לתקן ולשנות מצב דברים זה. האם מצוות התורה מכוונות ללמדנו ערכים חברתיים או פוליטיים, או שמא עיקר מטרתן הוא תיאולוגי.

בשנים האחרונות יצאו קולות שקראו לתור אחר משמעות חדשה לשנת השמיטה. קולות אלה התאגדו תחת השם "שמיטה ישראלית", והציעו כמה הצעות של תיקון. הצד השווה בכולם הוא תפיסת השמיטה כבעלת משמעות חברתית בעיקרה. הוצע למחוק חובות, הוצע לפעול לעזרה למשפחות של נזקקים, ואפילו הוצע לחלק את קרקעות המדינה לאזרחים. הצד השווה בהצעות אלו הוא הניסיון להעניק למצוות התורה פשר חברתי. אלא שחלק מן ההצעות הללו לוקה בחוסר הבנה כלכלית. אהרן אריאל לביא, העושה שנים רבות נפשות לכינון מחדש של חיי תורה במדינה מודרנית, חותר בספרו החדש והמרתק לשמיטה ישראלית הנקייה מן הפגמים הללו.

ספרו, הסוקר את יסודות מצוות השמיטה על חלקיה השונים, יכול לשמש ספר לימוד לכל דבר: הוא פורט בבהירות את יסודות המצווה הסמויים והגלויים; הוא דן בהיסטוריה של קיום מצוות השמיטה ובדרכי החישוב של שנות השמיטה והיובל; ומתוך הבנה שהשמיטה איננה מצווה פרטית בלבד, ותפקידה ופעילותה חברתיים בעיקרם, הוא מתאר ביסודיות את תפקיד הקהילה בהלכה ובמסורת ישראל. אגב סקירה יסודית זו דן הספר בנושאים כלכליים לא מעטים, ומסביר בשפה השווה לכל נפש את יסודות הכלכלה. הקורא בספר יוצא, אפוא, נשכר ברכישת ידע רב.

אולם לא רק בכלכלה דן הספר, אלא גם בתורת המדינה. ביד אמונה מתאר לביא את חשיבות התפיסה הקהילתנית. התפיסה הליברלית, שהדגישה את מקומה של המדינה המודרנית ועקרונותיה הדמוקרטיים, הותירה חלל במשבצת שהייתה בעלת חשיבות רבה עד העת החדשה – הקהילה. לפרט קשה להזדהות זהות אישית עם המדינה, שעולמה גדול על מידותיו. לרוב, הפרט איננו מכיר מקרוב את מנהיגי המדינה, ואף ענייניה וקשריה אינם נוגעים לו באופן אישי. הקהילה, לעומת זאת, היא זו שבתוכה הפרט חי. הוא מכיר את מנהיגי הקהילה ואת חבריה, ענייניה הם עניינו האישי, והזדהותו כלפיה רבה לאין ערוך. כפי שטוען צ'רלס טיילור, הזדהות זו אף מאוששת את אישיות הפרט ומעניקה לו חוסן.

לביא מביא טיעונים אלה ומוסיף עליהם את חשיבות הקהילה לנוכח אתגר הבדידות שהניכור המודרני גרם לה: הקהילה סובבת את הפרט ומעניקה לו חוסן נפשי. הקהילה איננה מייתרת את המדינה, אלא משמשת "גורם מתווך בין רמת הפרט לרמת הלאום" בלשונו של לביא. לדבריו, מצוות השמיטה, ועוד יותר ממנה מצוות היובל, נשענות על הקהילה ומחזקות אותה. מתוך דינמיקה של חירות והשתייכות, הפרט איננו יכול לוותר על חירותו – והקרקע המשפחתית שהוא ירש תשוב אליו ביובל גם אם ימכור אותה. כך ישוב לעולם לסביבה שבה גדל, לקהילה שבה צמח.

אחד הפתרונות העיקריים שאהרן אריאל לביא מוצא להחייאת השמיטה הוא חינוך החברה לרכישת משלחי יד אלטרנטיביים. אנו מכירים את הערך הכלכלי של ניידות תעסוקתית. הכלכלה הדנית מצטיינת בכך. חרף המדיניות הסוציאלית בדנמרק, לא מובטחת שם יציבות תעסוקתית. עובדים מפוטרים ומתפטרים לא מעט, אך מוצאים מקום עבודה אחר במהרה. ניידות תעסוקתית היא אכן מן המאפיינים של משק עבודה מתקדם. טכנולוגיה מתקדמת משנה כל העת את פניה של התעשיה ודורשת התאמה של עובדיה. במשק מודרני, היכולת להשתנות ולרכוש מיומנויות חדשות הן מיומנויות נדרשות.

אך לא רק גמישות כלכלית יש כאן. כפי שמצביע לביא, בני אדם חיים זמן רב יותר מבעבר – ובאיכות חיים משופרת. במהלך חייהם הם עוברים שינויים רבים, ומשלח יד שהם בחרו בו בצעירותם איננו הולם עוד את אישיותם וכישוריהם שהתפתחו במהלך חייהם. היכולת לשנות, לבחור משלח יד הולם יותר, עומדת בבסיס חיים בעלי משמעות ואיכות.

לדברי לביא, מצוות השמיטה הנחילה לנו לא רק שיבה אל הקרקע, אלא קצב מחזורי של חיים שאנו יכולים ללמוד ממנו גם בחברה שאיננה חקלאית כלל. קצב זה של שבע שנים יכול להוות קצב של השתנות והתפתחות, רכישת מיומנויות חדשות ומשלחי יד חדשים. לביא מציע שהמדינה תתערב ותאפשר עידוד של רכישת ידע ומיומנויות חדשות, וזאת בתוך מחזוריות תעסוקתית בת שבע שנים. בתום עבודה של שש שנים יוכל כל עובד לצאת לשנת השתלמות שבה יוקפאו זכויותיו ובה הוא יוכל לרכוש מיומנויות חדשות, זאת על חשבון קרן השתלמות והשתתפות של המדינה.

התכלית והתחליף

אין ספק שיש בדברי לביא יצירתיות רבה וחשיבה רעננה ומרתקת. כפי שהבטיח בתחילת ספרו, הוא מראה כיצד יכולה התורה ללמדנו, או למצער להעניק לנו השראה, כיצד לנהל חברה ואף משק כלכלי בן זמננו. השאלה היא אם יש בכך צורך.

אכן, לביא איננו הראשון התופס את מצוות התורה כבעלות ערך חברתי ופוליטי וכחותרות לעיצוב חברה מתוקנת. הרמב"ם היה מן הבולטים בחכמי ישראל שהציג כך את מצוות התורה:

מטרתה של התורה בכללותה היא שני דברים: תיקון הנפש ותיקון הגוף. תיקון הנפש הוא שהמון העם ישיגו דעות נכונות כפי יכולתם. לכן חלקן [נאמרו] בפירוש וחלקן במשל, כי אין בטבע המון העם יכולת מספקת להשגת הדבר הזה כפי שהוא. ואילו תיקון הגוף מתקיים בתיקון מצבי מחייתם אלה עם אלה. עניין זה מושג על ידי שני דברים: האחד סילוק העושק מביניהם… והשני, שכל אחד מבני האדם יקנה מידות מועילות לחיים המשותפים, כדי שיוסדר מצב המדינה. (מורה הנבוכים, חלק ג, פרק כז).[1]

הרמב"ם אף סבר שמצוות התורה עוצבו על פי תקופה ההיסטורית שבה הן ניתנו לבני ישראל, וכי לחֶלקן משקל שונה בימינו (שם, פרק לב).

אלא שיש לזכור שעמדת הרמב"ם ייחודית לו, וכי רבים מחכמי ישראל מייחסים למצוות התורה מעמד סגולי. כך למשל סובר רבנו נסים שתפקיד מצוות התורה הוא להשפיע על עם ישראל שפע אלוהי. לדבריו, אומנם מוטלת חובה על החברה לדאוג למצבה המוסרי, ולמנות מערכת משפט השומרת על אמות מידה אלו; אולם זו צריכה להתקיים לצידה של מערכת משפטית המשמרת את מילוי הוראות התורה –  שתפקידן החלת השפע האלוהי:

ולפיכך אני סובר וראוי שיֵאמֵן, שכמו שהחוקים שאין להם מבוא כלל בתיקון הסידור המדיני, והם סיבה עצמית קרובה לחול השפע האֱ-לֹהי, כן משפטי התורה יש להם מבוא גדול, וכאילו הם משותפים בין סיבת חול העניָן הא-להי באומתנו ותיקון ענין קיבוצנו.

ואפשר שהם היו פונים יותר אל הענין אשר הוא יותר נשגב במעלה ממה שהם היו פונים לתיקון קיבוצנו. כי התיקון ההוא, המלך אשר נעמיד עלינו ישלים ענינו; אבל השופטים והסנהדרין היה תכליתם לשפוט העם במשפט אמיתי צודק בעצמו, שימשֵך ממנו הידבֵק ענין הא-להי בנו, יושלם ממנו לגמרי סידור ענינן ההמוני או לא יושלם.

ומפני זה אפשר שימצֵא בקצת משפטי ודיני האומות הנ"ל מה שהוא יותר קרוב לתיקון הסידור המדיני, ממה שימצא בקצת משפטי התורה. ואין אנו חסרים בזה דבר, כי כל מה שיחסר מהתיקון הנזכר היה משלימו המלך. אבל היתה לנו מעלה גדולה עליהם, כי מצד שהם צודקים בעצמם, רוצה לומר משפט התורה, כמו שאמר הכתוב וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק, ימשך שידבק השפע הא-להי בנו (דרשות הר"ן דרוש יא).

הנחת היסוד של לביא, שלמצוות השביעית תפקיד סוציאלי, עומדת אפוא במחלוקת בין חכמי ישראל אלה.

ולרעיון עצמו: האם ראוי לנסות לעצב תחליף למצוות התורה שהתשתית החומרית שלהן חלפה? התשובה לשאלה זו נעוצה בשאלת היסוד של תפקידה של תורת ישראל. יש התופסים אותה כאוסף של חובות שמוטל על היהודי למלאן, כחלק מן הברית בין הקב"ה ובין עמו. אולם לדידו של לביא התורה היא ספר של השראה, שאנו מצפים שרעיונותיו יעמדו לנצח, כמאמר חז"ל "נבואה שהוצרכה לדורות, נכתבה; ושלא הוצרכה, לא נכתבה" (מגילה יד ע"א).

ההבדל בין שתי תפיסות אלו הוא העומד בבסיס פרשנות בת זמננו למצוות. על פי התפיסה הראשונה, החובות שהתורה מצווה עליהן הן חובות בנות זמנן, ולפיכך אין טעם במציאת תחליפים לחובות הללו. כך אומנם נוהגים אנשי הלכה מקדמת דנא: הם שוקדים על צמצום ההלכה ועל הרחבת המרחב שמצוות התורה אינן רלבנטיות לגביו. בתיהם של אנשים דתיים מוארים בשבת בזמנים נבחרים באמצעות שעוני שבת ומופעלים בהם מדיחי כלים ומזגנים, דג הזהבון מקבל חזות וטעם של פֵּרות ים, ובשנת השמיטה נמכרת הארץ לנוכרים וחקלאים יהודים מעבדים את שדות הארץ כבכל שנה ושנה. היהודי למד לחיות לצד התורה וזו נעשית פחות ופחות רלבנטית לחייו.

לעומת זאת, התפיסה שלביא אמון עליה שוקדת על הכנסת התורה לחיים; על רלבנטיות חרף חלוף השנים והתרבויות החומריות והחברתיות. זוהי המוטיבציה לספר שבע. ואף ללביא עומד רקע הלכתי: לצד מגמת צמצום ההלכה, אנשי הלכה לדורותיהם שקדו על תחליפים הלכתיים. חידוש איסור מוקצה בשבת נעשה, לפחות על פי הרמב"ם, מסיבה זו:

כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהן מעט ויבֹא לידי מלאכה. ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנֻיות אלא בטלין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה; ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת. לפיכך, שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם. (משנה תורה, הלכות שבת כד, יג)

במקום בית המקדש שנחרב נתקנו תפילות בבתי כנסת, שכן "תפילות – כנגד תמידין תקנון" (ברכות כו ע"ב). ויחד עם כרסום העיסוק בחקלאות, ועימו כרסום ביישום המצוות הסוציאליות, שקדו חכמים על פיתוח מוסדות של עזרה סוציאלית – הקופה והתמחוי – ונוצרו דרכי גבייה לצורך כינון מוסדות אלה.

כפל מטרות

מדוע אפוא הסכינו חכמים במהלך הדורות עם תהליך שבו מצוות רבות איבדו את הרלבנטיות שלהן, בעוד שלמצוות אחרות הם חיפשו תחליפים שונים? התשובה נעוצה לא במצוות עצמן, אלא בבסיס העקרוני שהמצוות נשענות עליו. כפי שפירש הרמב"ן, מצוות "קדושים תהיו" ו"עשית הישר והטוב" מלמדות אותנו את מגבלות המצוות. הן אינן יכולות לכסות את החיים כולם. הדינמיות שבאורח חייו של האדם תמיד מייצרת מקרים שבהם לא יחולו המצוות ואדם יכול להיות, כלשונו, "נבל ברשות התורה".[2] המצוות נשענות על תשתית עקרונית, מוסרית או דתית. תפקידן הוא לכונן חברה צודקת ועובדת ה'. המצוות מוגבלות בהיקפן, ולכן מצֻווה האדם להישמר מפני מעשים שאינם מוסריים או כאלה המנוגדים לעבודת ה', גם אם לא אסרה אותם התורה. אלא שמגמה זו לא באה אך ורק להוסיף איסורים על מה שאסרה התורה – אלא אף להתיר את מה שאיננו משמר את ההתנהגות המוסרית או הדתית.

ואכן, ברבות השנים איבדו מצוות רבות את הרלבנטיות שלהן. יכול אדם להיות נבל ברשות התורה גם אם הוא מקיים את כל סעיפי ה'שולחן ערוך'. תפקיד החכמים בכל דור, וכמובן בזמננו אנו, הוא להקל בכל הלכה שאיננה מוסיפה לחיים המוסריים והדתיים – אך לשקוד ולמצוא השלכות רלבנטיות למצוות המכוננות חברה צודקת.

ספרו של אהרן אריאל לביא הוא תולדה של מאמץ כזה. מצוות השמיטה, אשר נתנה מענה בזמנה לצרכים חברתיים של החברה וסייעה לכונן חברה צודקת, איננה עושה זאת עוד. בחברה בת זמננו, שרק שני אחוזים ממנה עוסקים בחקלאות, ושאמצעי מחייתה נשענים על צרכים מגוונים בהרבה מן העת העתיקה, מצוות השמיטה איננה פועלת את תפקידה. הפתרונות ההלכתיים המאפשרים לעקוף את מצוות השמיטה מוצדקים מאוד; אך יחד עם הפתרונות הטכניים לקיום מצוות השמיטה באופן שנכתבה בתורה, מוטל על החברה למצוא מענה לצרכים החברתיים שהתורה כיוונה אליהם, ועל כך שקד לביא.

יחד עם זאת, אפשר לדון במטרת המצווה. האם אכן מטרתה חברתית בלבד? האם אין לה מטרה דתית? אפשר שתהיה למצווה מטרה חברתית וגם מטרה דתית. כזו היא למשל מצוות השבת, שנאמר בה "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה', יד), מטרה חברתית מפורשת, אך נאמרה בה גם מטרה דתית: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות ל"א, יז). השבת נועדה לרסן את יצירתו של האדם כדי לתת מקום לאל.

כך גם מצוות השמיטה. היא נועדה לרסן את האדם ואת כוחו. ניתן לחשוב על השלכות רבות היכולות לרסן את הטכנולוגיה המודרנית הפועלת כמגדל בבל בן זמננו. המדע המודרני העניק לאדם כוח שלא היה לו מעולם, ונותר מקום צר מאוד לאל. מצוות השמיטה הייתה יכולה לתת השראה לעיצוב של פעולות מרסנות טכנולוגיה, של כבוד לעולם שברא האל. לא של הימנעות מטכנולוגיה מתקדמת אלא של ריסון שלה, ובאותה מסגרת שקבעה התורה: אחת לשבע שנים. שכן אכן יכול האדם להיות נבל ברשות התורה, ולשמר את כל מצוותיה, אך לנהוג נגד המוסר, וגם נגד הקב"ה.

למפעלו החשוב של לביא הייתי מוסיף אפוא לבנה נוספת: לא להתמקד בכינון חברה צודקת בלבד, אלא אף בחברה עובדת ה', ומלאה הארץ דעה.

הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ הוא רב קהילה בירושלים ומרצה במרכז האקדמי שלם.

תמונה ראשית: שלט שמיטה המוצב בשדה חקלאי – "כאן שומרים שמיטה" (שנת תשפ"ב). צילום: Eliran t, באדיבות ויקימדיה.

[1]  הרמב"ם, מורה הנבוכים, מערבית: הלל גרשוני, קדומים: מפעל משנה תורה, תשפ"א, חלק ג, פרק כז, עמ' 197.

[2] פירוש הרמב"ן לויקרא י"ט, ב.

הפוסט ללמוד מתורה עתיקה הופיע ראשון בהשילוח